היי אני דניאל, וב-5 שנים האחרונות יצא לי להחשף וללמוד על העולם הפנימי שלי המון. אבל בואו נתחיל מהתחלה.

אני זוכר את עצמי מאז ומתמיד עם איזה דחף מאוד אובססיבי-פרפקציוניסטי להבין לעומק דברים שעניינו אותי בחיי ולהצליח בהם. זה התחיל ממשחקי גיימבוי, כדורגל וסקייטבורד וזה התפתח עד לשאלות קיומיות עמוקות, הבנת נפש האדם ועיסוק ברוחניות. 
תמיד ייחדה אותי יכולת חשיבה מאוד פתוחה, אך גם ביקורתית, אף פעם לא הסתפקתי בסט של הנחיות כלליות, כשמשהו סקרן אותי – תמיד רציתי להבין אותו לעומק. אף פעם לא הרגשתי שאני מגביל את עצמי לגישה אחת כזו או אחרת ושאני מוצא את עצמי יותר עובר ומכיר המון גישות שונות ולומד להרכיב מהם תובנות משל עצמי. יכולת מאוד משמעותית עבורי בדיעבד. 

קרוב למועד השחרור שלי מהצבא, בעקבות בלבול, חוסר בטחון, לחצים מהסביבה, השחרור ממסגרות מחייבות והיציאה לחיים של בחירה עצמאית נכנסתי להמון חששות. והחששות האלו נורא תסכלו אותי, הבנתי שמה שבעיקר מפחיד אותי זה שאני לא יודע איך לחיות: מעולם לא למדתי איך לקבל בחירות נכונות עבור עצמי או ניסיתי לענות לעצמי על שאלות עמוקות לגבי החיים שלי.  כל הפחדים שלי מסתכמים בחוסר יכולת להבין מה לעשות כשלא אומרים לי מה לעשות באופן מפורש. הבנתי שכל חיי השקעתי במסגרות שהייתי בהן כי פחדתי שאולי אם לא אצליח בהן זה יפגע בעתיד שלי אבל היום אני יודע שבפועל, פשוט לא ידעתי מה אמור להיות העתיד שלי ורק רציתי לוודא ששום אופציה לא תפגע.  החלטתי (או שבעצם הפרפקציוניסט הפנימי השתלט עליי) באמת לקחת את הנושא הזה ברצינות,באמת סיקרנה אותי השאלה המאוד בסיסית הזאת של "איך ראוי לחיות את החיים שלי?". לאחר מכן די מהר התחלתי להחשף למגוון רחב מאוד של דרכים ושיטות שהציעו פחות או יותר את הדבר הזה עבורי. איזשהי הבנה ובהירות לגבי החיים שלי. 

כשנחשפתי לתחום הזה של מדיטציה וניסיתי את זה לראשונה קבלתי הנחיות מאוד עמומות:
"מדיטציה היא הדרך לאושר בלתי תלוי" אמרה המורה במושב הרוחני בו התנדבתי לתקופה. "אנחנו נתרגל התבוננות בנשימה, נעקוב אחרי השאיפה והנשיפה שלנו, ובכל פעם שנתפוס את עצמינו נודדים במחשבות – נחזיר את תשומת הלב לנשימה".

מה?!

מה הקשר בין התבוננות בנשימה לבין אושר בלתי מותנה?! האינסטינקט האובססיבי שלי נכנס לאוברדרייב.
על הקשר בין ההתבוננות בנשימה המשעממת שלי והירדמות היה קל להצביע, למשל. זה גם כל מה שחוויתי בהתחלה. נאלצתי לסכם את החוויה באיזה "נו טוב, עוד שטות, עוד איזה גימיק וניסיון עקר להרוויח על חשבון הסבל האנושי המורכב". אבל מאז לא הפסקתי לפגוש שוב ושוב במונח הזה, בתרגול הזה, בעוד ועוד מקומות. מכל דתות המזרח והמערב שקראתי והתעניינתי בהן פחות או יותר לכל מיני אנשים מצליחים, יוצרים ואומנים מכל התחומים, פילוסופים, מדענים. גיליתי שזו תעשייה שלמה שמגלגלת מיליונים בכל שנה. בכל שיטות התרגול אני יכול לפגוש בסל די דומה של הבטחות לשיפורים מדהימים באיכות החיים, יכולות קוגניטיביות מחודדות, יכולת פתרון בעיות, צלילות מחשבתית, אינטיליגנציה ריגשית מוגברת, כניסה למצבי פלואו ויצירתיות, אמפתיה והכי מעניין – גילוי האמת העמוקה ביותר לגבי החיים והעצמי – וזה ממש סקרן אותי.

האמת? נורא רציתי להאמין שכל מה שאומרים לנו בעולמות הרוח והניו אייג' זה נכון. שהכל זה דבר אחד, הרוח הגדולה, אהבה אינסופית וחסרת גבולות. זה נשמע מדהים.
אני סתם הייתי נער מבולבל, היפר רציונאלי וניהליסט שעמוק בפנים מאוד קיווה שהחיים הם תרמית ואשלייה. אז לפחות לא יהיה לי כל כך מה להתבאס על עצמי ולהתאמץ להשתנות ולהשתפר. כמו רבים מאיתנו – זה פשוט היה לי נוח להניח שזה נכון. אם החיים הם חלום ולא באמת משנים אז אני יכול גם לא לשנות את עצמי בכלל וגם לא להתבאס על כך! ממש חלום שמתגשם!

במקרה שלי זה לא יכל להגמר ככה, האינסטינקט הפרפקציוניסטי בתוכי דרש להבין מה איך ולמה זה קורה? ולמה לעזאזל להכריח את עצמי להתרכז בתחושות שיש לי בגוף עוזר לפתח את כל אלו?
סרטוני יוטיוב ויראליים של כל מיני נזירים קרחים בחלוקים כתומים שמסבירים איך לפתח מיינדפולנס בשתי דקות בכל יום לא עזרו במיוחד. נאלצתי לחקור יותר ויותר לעומק. פודקאסטים, ספרים, הרצאות, סדנאות, קורסים, ריטריטים שהלכו והעמיקו והסתעפו למיליוני שלוחות ותת תתי תתי נושאים. לא הצלחתי לשחרר. זה היה התרגול הכי מוזר, אמורפי, מעורפל, לא ברור, מוצף בדוגמות ודעות שונות ומשונות שיצא לי לחקור ולנסות להבין. ככל שעבר הזמן  הבנתי שאני בעצם מתעסק פה לא עם איזה תרגול קשב וריכוז אלה עם ניסיון להבין את כל הנפש האנושית (הדבר הממש אמורפי הזה שאחראי לכל העולם הפנימי שלנו: שיקול דעת, דימיון, זיכרון, יצירתיות, אגו, רגשות, מחשבות.. כל היקום האינספוי המורכב והבלתי נראה והבלתי יאמן הזה שיש לכולנו איפשהו מתחת לעור. כל המנגנון הזה שפועל מהרגע שבו אני… אני – עד לרגע שאני… לא אני.) מה זה? ואיך לעזעזל חוקרים את זה? הרי מי חוקר את זה אם לא המנגנון עצמו? איך המנגנון יכול לחקור את עצמו? הוא הרי כבר עצמו! לא צריך רגע לצאת ולהתבונן בו מבחוץ כדי לחקור אותו כמו שצריך? איך זה אפשרי בכלל? עם כל השאלות האלו יצאתי לדרך. מאז עברו איזה 5 שנים. וחזרתי עם לא מעט תשובות.

המסע שלי עם התרגול היה די מתסכל רוב הזמן ואפשר לחלק אותו לשני חלקים:
החלק הראשון אורכו בערך 4 שנים שבהן סתם ניסיתי לעשות מה שאמרו לי לעשות ולתרגל כמיטב יכולתי. זה היה, אם להיות ממש כנה, פשוט בזבוז זמן. לא הרגשתי שאני מפיק מזה כלום.
הרגשתי שאני בכל פעם עוצם עיניים ואז עוברת לי תהלוכה של יום העצמאות בתודעה ואז אני פוקח עיניים ואומר לעצמי "הממ.. איפה הייתי לעזאזל? נו טוב, הלאה עם התוכניות שלי להיום".

הבלאגן היה כל כך גדול, הידע היה כל כך מועט, מפוזר ומבולבל שכמעט ולא הבנתי אם אני אפילו מתרגל את זה כמו שצריך. ומי יכול להסביר לי? זה פשוט פעולה שכל אחד עושה בתודעה שלו באופן פרטי.
באחד הריטריטים שלי אני זוכר איך ביום הרביעי הרגשתי באמצע אחת המדיטציות שזהו, אני פשוט מקרה אבוד, אין שום סיכוי שאני לא מפתח סכיזופרניה או איזה סרטן מוחי מהתרגול הזה. זה הרגיש לי שאני כמה ימים ברצף נונסטופ פשוט עוצם עיניים ומסתכל על איך אני נהיה מתוסכל יותר ויותר, אבוד בתוך המבוך האינסופי של העולם הפנימי שלי, עבד לדימיון ולתשוקות שלי, קורבן של העבר שלי, תלותי ופחדן.
זה היה רגע של הארה בשבילי, הבנתי שאני חייב לחשוב אחרת. משהו פה לא עובד. 
בכל פעם מסבירים לנו מה צריך לעשות, ואיכשהו עדיין נשאר המון פער ובלבול. 
בטוח שתרגול לוקח זמן ואי אפשר ישר להנות מהפירות שלו. אבל הבלבול הזה, חוסר הביטחון שלי במה שאני עושה, בדרך בה אני מנסה לצעוד, חוסר הבהירות לגבי התהליך, הבנה של איך החלקים השונים בו מתחברים ו"עושים שכל" – כל אלו בעיניי היו בעיות רציניות שכמעט ולא יצא לי לראות שמקבלות מענה באיזה אופן מקיף ומערכתי. זה דחף אותי עוד יותר עמוק. הבנתי שכדי להצליח אני חייב לקחת את הנושא הזה ממש ברצינות ולחקור אותו לעומק כמו מדען. פה התחיל החלק השני.

החלק השני שאורכו עד כה כשנה וממשיך הוא השלב שבו התחלתי להשקיע מאוד ברצינות, באדיקות ובהתמדה לא רק בתרגול – אלה גם בהבנה של העקרונות שלו, של איך ומה גורם לו לעבוד, באיזה אופן ובאילו דרכים. הגעתי למקורות מגוונים ומעניינים שקישרו את התרגול הזה למדעי המוח, טכנולוגיות חדשניות וגישות מערביות ומדעיות להתייחס לתרגול. כאן הנקודות החלו להתחבר עבורי ונוצרה בלי ששמתי לב הבנה מאוד עמוקה של תהליך למידת המדיטציה – העקרונות מאחורי התרגול הזה והדרך להפוך אותו לנגיש וברור לעצמי. ויותר מזה – להבין איך הוא קשור לאופן שבו אני חי את חיי. 

מה התועלת שאני הפקתי מזה עד כה בחיי?
זה התגלגל להיות כדור שלג של תועלות שרק מעצימות אחת את השניה כל זמן בו אני ממשיך לתרגל. אשתף אתכם כמה תובנות:

1. רוגע הולך ומעמיק שנובע מאמון יותר גדול בחיים ובדרך שלי בתוכם.
2. היחס שלי לעצמי השתנה ונהיה עדין ומכיל יותר, אני פחות מתלונן, פחות מאשים את עצמי ומצליח לקחת יותר אחריות על איך שאני מתנהל.
3. העולם הפנימי פחות מבלבל אותי ומפזר אותי ואני מרגיש יותר אסוף ומרוכז בחיי. פעם רצף החשיבה שלי היה מאוד מבולגן ולא ידעתי איך להבין אותו או מה לעשות לגביו. היום אני מכיר את המחשבות שצפות לי בתודעה ויודע לזהות אילו מהן תומכות בי וכדאי לי להקשיב להן ואילו פחות. למדתי גם איך להפעיל שיקול דעת ולגלות באילו מחשבות אני מעוניין ובאילו לא. 
4. אני מרגיש יכולת גדולה יותר לשחרר ממעמסות ריגשיות וסטרס, רוגע נצחי התגלה כחלום מתוק אך לא מציאותי, החיים מאלצים את כולנו להעלות הילוך לפעמים ולהגיב רגשית אבל היכולת ללמוד לשחרר מהיאחזות בקונפליקטים והקשיים האלו זה דרך מדהימה לשפר את איכות החיים! כמה פעמים בחיים הרגשתם שמשהו מתסכל שקרה בתחילת היום נסחב אחריכם והרס לכם גם את כל שאר היום? או אפילו השבוע? יכול להיות שיש דברים שיושבים עליכם אפילו שנים אחרי. זה ממש לא חייב להיות ככה. שחרור זו יכולת שאפשר להשתפר בה. 
5. למדתי לתעל תכונות שליליות בתוכי: הרבה מהקושי שחוויתי בתרגול נבע מהפרפקציוניזם שלי שדרש תוצאות מהר ומיד. אבל מדיטציה היא תהליך איטי שלא מתגמל אותך באופן מיידי כך שעל מנת להינות ממנו צריך לפתח המון סבלנות ופרספקטיבה לטווח רחוק. אז את הפרפקציוניזם תיעלתי לפיתוח של התכונות האלו במקום "הצלחה" במדיטציה. וכמה ששתי תכונות פשוטות כאלו יכולות לשפר את איכות החיים. פעם התרגול שלי נחלק לתרגול "מוצלח" ול"כשלון" והיום גם תרגול "כושל" עבורי הוא עוד צעד משמעותי לחווית חיים הרבה יותר נעימה. למדתי להעריך קשיים ולאהוב את עצמי גם בתוכם ובכך הם הפכו לנקודות ציון משמעותיות בחיי בדיוק כמו ההצלחות. 
6. סבלנות לעצמך מתרגמת את עצמה להמון קבלה עצמית בחיים. הרי כולנו לא מושלמים וכולנו היינו רוצים להשתפר ב1001 תחומים אבל לא תמיד יודעים איך או במה בכלל.. כמה חשובה היכולת לקבל את עצמינו כמו שאנחנו? זה מה שעושה את כל ההבדל מלהיות אדם מפוחד ולחוץ שעושה תהליך לבין אדם ששמח בחלקו ומסוגל להנות מהדרך שהוא עושה בחיים. אם לא תלמד להיות מסופק מעצמך עכשיו אתה עלול לעבור חיים שלמים בלי להרגיש את זה. ואז חשוב גם לשאול – האם זה שווה את זה בכלל? 
7. יכולת לחוש ולהעמיק יותר אל התחושות הגופניות. החיוביות והשליליות. החיוביות מרגישות יותר טוב מתמיד והשליליות… גם. אבל הן גם פחות ופחות מטרידות אותי. התחושות כולן מתגלות כזמניות ומתוך התובנה הזאת לוקחים אותן הרבה פחות בדרמטיות. 
8. הנוכחות שלי בדברים שאני עושה בחיים התחילה לגדול. למשל: אני כבר לא חותך לעצמי את האצבע כשאני חותך סלט! יודעים למה? כי כשאני חותך סלט אני אשכרה חותך אותו ולא חושב על מה שקרה לי או מה שעוד יקרה לי איפשהו או מתישהו. זו דוגמה קטנה אבל משמעותית, כשהקול הפנימי שמתעסק כל הזמן בלחשוב ולדמיין את עצמו בכל מיני סיטואציות לא מפסיק לדבר אנחנו פשוט אף פעם לא נמצאים בהווה – והוא באמת כל מה שתמיד יהיה לנו. השקיעה שיצאת לראות עם בן/בת הזוג, הקמפינג סביב המדורה, הארוחה עם המשפחה, השיחה עם הבוס או מה שזה לא יהיה.. מהחוויות האלו החיים שלנו מורכבים ואם לא נלמד להיות בהם לעולם לא נלמד להנות מהחיים שלנו. כנ"ל לגבי לתקוע את הזרת בקצה של הספה, לשפוך כוס מים על עצמך תוך כדי השתייה, להתקע בעמוד ברחוב, לנהוג באוטו ולפספס הולך רגל שרצה לחצות את המעבר חצייה, לשכוח את הארנק בבית או אם נעלת את האוטו כשיצאת, להשקות את העציץ ביותר מידי מים ולשכוח את הדוד דולק – כל אלו הם סימנים קטנים לכך שאנחנו לא באמת כאן כשאנחנו כאן. 
9. מדיטציה גוררת תחושה שהזמן מאט, העיסוק המוגזם במחשבות לגבי העבר והעתיד סוחט המון זמן מאיתנו וכשהקול הזה נחלש מתחיל להתפנות המון זמן וגם אנרגיה להתעסק בדברים אחרים שבאמת רוצים להתעסק בהם. 
10. יכולות השליטה העצמית מתגברות מאוד והתמכרויות והרגלים לא בריאים פחות מצליחים לסחוף אותי אחריהם. בסוף של יום כולנו מכונות של הרגלים ואצל כולנו יש הרגלים שפחות בריאים עבורינו בין אם זה ללכת לישון מאוחר, להתעורר נורא מאוחר, אכילת יתר, התפרצויות כעס, עצלנות, עקשנות, התמכרויות לסמים קלים או משחקי וידיאו או טלויזיה וכו.. כל ההרגלים האלו מרגישים חזקים מאיתנו כי אנחנו לא מצליחים לשחרר מהמחשבות שמפתות אותנו "לישון עוד קצת" או "לראות עוד פרק אחד וזהו" אבל בזכות התרגול גם נוכל לשחרר מחשבות כאלו יותר בקלות וגם פשוט נרגיש שלווים ומלאים יותר ולכן באופן טבעי לא נצטרך כל מיני דברים חיצוניים על מנת להרגיש טוב יותר. 
11. שיפור ביציבה, דפוסי נשימה יותר איטיים ועמוקים  והרפיית שרירי הגוף מה שמוביל לתחושה יותר קלילה ונעימה בתוך הגוף וחיבור אליו.
12. החיים מרגישים פחות ופחות על "טייס אוטומטי" ובמקום יש תחושה של נוכחות ויצירתיות בבחירות שניתן לעשות בכל רגע מחדש. 
13. בדידות ושעמום הופכים לסבילים יותר כי החוויה הפנימית נהפיכת לנעימה יותר. לא כזה גרוע להעביר ערב לבד אם אתה יודע שאתה נמצא בחברה טובה 😉

יש עוד… אבל נראה לי שבשלב הזה חפרתי מספיק ואם זה לא קורץ לכם אז או שאתם כבר מוארים או שזה פשוט לא רלוונטי. 
(**שימו לב שבחרתי שלא להתמקד בכל מיני ראיות מדעיות לירידה בלחץ הדם ושינויים בפעילות המוחית כי בעיקר רציתי לתת לכם הצצה לאיך החיים שלכם יכולים להיראות עם האיכויות שמפתחים במדיטציה בתוכם. )

ומה עכשיו? סיימתי? ממש לא. אבל אני חושב שעברתי תהליך עם עצמי ובעיקר צברתי ניסיון והבנה רבה שיכולים לעזור למתחילים וגם למתקשים להפוך את התרגול שלהם לאפקטיבי, מוצלח ואפילו מעניין. זה בדיוק מה שאני רוצה להציע לכם כאן. 

נ.ב 
חוץ ממדיטציה גיליתי גם המון כלים ודברים נוספים אבל מדיטציה התגלתה בתור הדבר הכי משמעותי. כמובן שאני מתכוון לחלוק עוד הרבה מעבר לכך!